ימי גיבוש, טובת הנאה או טובת המעביד

מעבידים רבים במשק מפיקים ימי גיבוש לעובדיהם במטרה ליצור הרמוניה חברתית במקום העבודה, ולהעלות את הנאמנות והפריון של העובדים, באמצעות מתן הטבות לעובדים בדמות של ימי גיבוש וכדומה. נשאלת השאלה מה דינו של אירוע הגיבוש המתבצע על ידי המעביד, האם הינו בגדר טובת הנאה לעובד החייבת במס הכנסה וביטוח לאומי בידי העובד או שמא המעבידה היא הנהנית העיקרית ומשכך אין לזקוף שווי הטבה בגין ימי הגיבוש לעובדי החברה, וכתוצאה מכך אין לחייבם בדמי ביטוח לאומי ומס הכנסה.

חוק ביטוח לאומי קובע כי דמי הביטוח הלאומי השתלמו בהתאם להכנסתו של היחיד מסעיף 2 ו-3 לפקודת מס הכנסה. סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה קובע כדלקמן:

"השתכרות או ריווח מעבודה; כל טובת הנאה או קצובה שניתנו לעובד ממעבידו; תשלומים שניתנו לעובד לכיסוי הוצאותיו, לרבות תשלומים בשל החזקת רכב או טלפון, נסיעות לחוץ לארץ או רכישת ספרות מקצועית או ביגוד, אך למעט תשלומים כאמור המותרים לעובד כהוצאה; שוויו של שימוש ברכב או ברדיו טלפון נייד, שהועמד לרשותו של העובד; והכל – בין שניתנו בכסף ובין בשווה כסף, בין שניתנו לעובד במישרין או בעקיפין או שניתנו לאחר לטובתו"

כמו כן סעיף 32(11) קובע כי אין להתיר הוצאות שניתנו לעובד כטובת הנאה אשר לא יוחסו להכנסתו של העובד

"הוצאות למתן טובת הנאה שנתן מעביד לעובדיו ואשר לא ניתן לייחסה לעובד פלוני, למעט הוצאות שהוכח כי לפי טיבן אינן מיועדות להעניק טובת הנאה אישית לעובד; הוצאות, בגבולות סכומים שנקבעו בתקנות על פי סעיף 31, להחזקת רכב שבהחזקתו של מעביד והמשמש את עובדיו, ולא ניתן לייחס את טובת ההנאה מהשימוש בו לעובד פלוני; הוצאות שאינן ניתנות לניכוי כאמור לא ייראו כהכנסת עבודה בידי העובדים."

מהאמור לעיל עולה כי מעסיק המעניק לעובדו טובת הנאה נדרש לזקוף לעובד הכנסה בהתאם לשווי ההטבה, מעביד שלא זקף שווי לא תותר לו הוצאות זקיפת השווי בניכוי ומנגד יהיה חייב בדמי הביטוח הלאומי של עובדיו אשר קיבלו טובת הנאה. מנגד אם יוכח כי הנהנה העיקרי הוא המעביד, במקרה זה אין לזקוף שווי הטבה לעובד ולמעביד קיימת הזכות לתבוע את ההוצאות בניכוי.

דה שנון טרפיק בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי

 במקרה דנן נדונה השאלה האם ימי גיבוש שהפיק המעביד לעובדיו מהווים טובת הנאה לעובד או שמא המעביד הוא הנהנה העיקרי? המערערת הפיקה מידי שנה ימי גיבוש אשר בגינם לא זקפה שווי לעובדי החברה ולא שילמה את דמי הביטוח הלאומי בגינם. לטענת המערערת המעביד הוא הנהנה העיקרי מימי הגיבוש הללו ומשכך אין לזקוף לעובדים שווי בגין טובת הנאה. המשיבה (המוסד לביטוח לאומי) טענה כי ימי הגיבוש הללו מהווים טובת הנאה לעובד החייבים בדמי ביטוח לאומי.

לצורך כך נדרש בית המשפט לשאלה האם ימי הגיבוש מהווים נוחות המעביד או טובת העובד? הקושי בישום מבחן זה הוא במצבים מעורבים שבהם ההוצאה משרתת את נוחות המעביד וגם את טובת העובד. בהלכת בנק יהב נקבעו שני מבחנים לפיהם נדרש לבחון במקרים אלו, האם תפקיד העובד מצריך אותו להטבה? והאם ההטבה היא ניכרת לעובד? את שאלות אלו יש לבחון במשקפים אובייקטיביות ולא במשקפי המעסיק.

בפסק דין פרויליך נקבע כי חופשות שנתיות בחו"ל מהוות טובת הנאה לעובד והם חורגות מנוחות המעביד, האומנם למעביד קיימת טובת הנאה אך העובד קיבלת טובת הנאה משמעותית.

בהתאם לעובדות המקרה דנן נקבע כי טובת המעביד גוברת היות והעובד אינו קיבל טובת הנאה ניכרת, וכי מרבית שעות היום העובדים נוהלו באמצעות פעילות שאורגנה על ידי המערערת ולא ניתן להם זמן חופשי, כמו כן ימי הגיבוש נערכו בימי העבודה ולא ניתן היה לצרף בני משפחה של העובדים. כמו כן, היות ועובדי החברה מגוונים מאוד ימי הגיבוש סיועו באופן ניכר לגיבוש העובדים לצורך העלאת הפריון ונוחות המעסיק. בית המשפט קיבל את טענת המערערת.

בברכה,

ינאי אמיר, רו"ח